גרדום דוט. קום.

את ההיכרות הראשונה שלי עם הגרדום עשיתי כמה חודשים לפני שהייתי בן 13.

"פנטסטי" צהל שכני שעבד כמתכנת בחברת מחשבים כשהציג לפניי את הפלא השמיני:

"תראה" התמוגג "אני הולך לכתוב משהו בICQ ותוך כמה שניות זה יגיע לאיזה סיני שיקבל את המסר שלי ויענה לי בחזרה".

אחרי דקות של ציפייה, מצאתי את עצמי למול ניק ניים שטען שהוא 'יאן 22 מסין', טען שהרי באותה המידה יכול להיות גם השיכור הבטלן שגר בדירה ממול לשכני, שמצדו מיהר לבטל את ספקותיי כעפרא דארעא ואף החמיר בתנועת ביטול בשם ובמלכות כשהוסיף:

"דניאל, נסה להנות מהגלישה, אל תחשוב כל

כך הרבה, זה לא בריא, בסוף יהיה לך כאב ראש. פשוט תחווה את הרגע".

אז חוויתי וגלשתי. ולא חשבתי. וניסיתי להימנע מכאב ראש. וממיליון סימני השאלה שגעשו למולי, זועקות בדממה: ולמה אף אחד לא הזהיר אותי מהכאב הגדול והשואב שנתעטפו בו חיי עת התוודעתי לגרדום הגרדום הזה.

*

את ההיכרות הראשונה שלי עם התליין עשיתי במסתרים. לא יודע למה כל העולם מתעקש לקרוא לו עכבר. אתם מכירים עכבר שיכול לקטול בהקלקה אחת כמלאך המוות ולמצוץ לך את הנשמה כאחרון הערפדים?

"רואה?" אמר לי שכני וניצוץ הבשורה בעיניו: "אתה מקליד פה כל מה שאתה רוצה לראות ותוך רגע מנוע החיפוש ישר יביא לך את התמונה הרצויה, רק תיזהר הא?" קרץ לי "אל תעשה שטויות, אחרת ההורים שלך עוד יגידו שאני מקלקל אותך".

באותו הרגע התרגשה עליי להב החרב המתהפכת כשגרוני נסדק מהתרגשות המחשבה שיש בכוחי להיות מעל לזמן ומעל המקום ותוך כדי ראיתי איך תהום שחורה נפערה בליבי וכל פעימה ופעימה נדמתה לי כרעמים של הגשם הראשון.

הסתכלתי על התליין:

"באמת תוכל להראות לי מה שאני רוצה?" המתקתי לו בסוד, "גם את הדברים, נו, האלו?"
"הכול" לחש לי התליין בחזרה וקשקש בזנבו העכברי:
"אברא לך עולמות שלמים, אנפח בהם חיים, אגשים את כל הפנטזיות הכי קסומות שלך אבל" עצר לפתע ודמם
"אבל מה? מה?" התרגשתי ושאלתי, מרגיש איך מתיקות הפרי האסור החלה לחלחל ולהיספג בכל אחת מנקבוביות הבחירה שלי, חונקות אותה בטעם החטא המשכר, מסממות אותה לדעת.

"אבל רק בתנאי שאף אחד לא ידע עלינו" המשיך התליין:

"אני דורש נאמנות. בכל פעם שאבוא, אתה תסגור את הדלת, תגיף את החלונות, תברח מאלוקים שאין אני והוא יכולים לדור בקומה אחת. ברור?"

"כן אדוני" מצאתי את קולי הזר לי עונה בהכנעה, "אפול ואשמע!".

*

את ההיכרות הראשונה שלי עם חבל התלייה עשיתי לרגל ציון שנה להיכרותי עם הגרדום והתליין. עבה היה החבל, חוזקו כקשר גורודי, טעמו כטעם צפיחית בדבש גיהינום. כעבור שנה של נפילות הבנתי שאת בשרי שלי אכלתי ואין לאל ידי לעשות ולו כלום.

אחרי הפעם הראשונה שנעץ בי התליין שיניו, תפס אותי בידי והובילני חדריו, הרגשתי כבלון שכל חיותו התנדפה לקול שריקה דקה.

הסתכלתי בבואה הנשקפת במראה וכל כולי בחילה וגועל. נשמתי מיוסרת. חבולה. בוכה. פוחדת. שותקת. זועקת כפרה. מים קפואים. בקבוקים קרים כקרח. מהר, על הראש. על הגוף. אולי יחשב לי כארבע מיתות בית דין. אולי ירחם. רוצח. שוחט. אני. ייסורים. דמעות. בדידות. תשובה. הבטחה. עזיבת החטא. טוק טוק. מי בדלת. שלום עליכם מלאכי חבלה. בואכם לשלום מלאכי הגרדום. הנה הצוואר. הנה החבל. הנה התליין

והנה אני.

*

את ההיכרות הראשונה שלי עם הייאוש עשיתי כשהבנתי שהגרדום התליין העכבר והחבל הגיעו בכדי להישאר, הוציאו תעודת זהות, קבלו סל קליטה ועכשיו הם מחפשים מקום לדור בו. החדר שלי יהיה מצוין. תודה ששאלת.

"זוז קצת", הקניטו אותי, "תעשה לנו מקום. תן חיוך בן אדם, הכול לטובה" צחקו, "למה אתה כבד? יודע מה, יש לנו משהו שיוכל לשפר לך את מצב הרוח, תביא, תביא את הצוואר".

ולפני שהבנתי מי נגד מי ולפני מי אני עומד, הרגשתי איך התליין מקשקש בזנבו וזורק עליי את טבעת החנק של חבל התלייה. ושוב שלום עליכם מלאכי חבלה. אולי תניחו לי רק היום? והמתיקות מושכת ושואבת, מלטפת ומטופפת באצבעות השוקולד שלה, מטבילה את ליבי הכבוי בדם סמיך ומלא רסיסים של מה שנשאר פעם מאישיותי, של מה שהיה פעם הכבוד העצמי שלי.

*

את ההיכרות הראשונה שלי עם הסמרטוט שבתוכי עשיתי לרגל עשור להיכרותי עם הגרדום והתליין העכבר והחבל. צלם האלוקים שבי תלה שלט: הלכתי ותיכף אשוב.

במקום זאת, מצאתי אדמה צחיחה ומתחתיה שקולות פגם הברית זועקים אליי:

מה לך קין כי תלין? הלא תדע שעבר ושנה בה נעשית לו כהיתר. ועתה רוצח! לך ברח לך. כי אין לך מחילה ומקום מתחת השמיים.

*

למרות שאין מצב בעולם שהילד הזה הוא הילד שלכם, שהרי הילד שלכם חזק יותר מאוקיינוס הפיתויים שהוא שוחה בו, כדאי לכם לפקוח עיניים:

אנחנו בעיצומה של מלחמת מסרים. למול המסרים שאתם רוצים להנחיל לילדכם, ניצבים תאגידי ענק המשקיעים מיליארדים בהפצצת מסרי ניאוף זימה ופורנו המתגוללים בראש חוצות. משום כך, ילדים ונוער לא יכולים לחצות לבד את כבישי הרשת. זה לא שאלה של אם אלא רק של מתי עד שייפלו. במצב כזה, הבחירה החופשית האם ליפול או לא, צפתה ביקום מקביל.

רק רפואה מונעת תוכל לעזור ולהימנע מלהאיר את המפלצת.

לפעמים, הנפילה היא קרחון שמחביא התמכרות לאוננות. כמו כל התמכרות גם זו מצריכה טיפול בכלים מקצועיים.

זכרו שהורים חכמים לא נכנסים מראש למקום שרק הורים פקחים יכולים לצאת ממנו.